נופש בחמש הפתעות

היה לי מכר אחד מהעבודה. נקרא לו, נגיד, רז כהן. הרוויח לא רע, גם הבורסה פינקה אותו מדי פעם בכמה ג'ובות, וגם הלקוחות הפרטיים לא קיפחו אותו על תיקוני מחשבים (בחור רב-תכליתי כזה) — אבל קמצן היה כמו... נו, לא חשוב. בקיצור, החליט הבחור לנסוע בקיץ לחופשה באילת עם כל המשפחה. יש לו משפחה, ברוך השם: אישה, שני ילדים בחוץ ואחד בינתיים בפנים (אשתו בחודש השביעי). הוא מצא דיל בכמעט "כלום כסף" — באותם ימים נסיעה כזאת לארבע נפשות עלתה בערך תשעת אלפים ג'ובות, והוא סגר חמישה ימים ב"קלאב הוטל" ה"מפורסם" בכל הארץ תמורת אלפיים שקל. שבוע אחר כך שמעתי את הסיפור. מכאן — מפיו...

המשפחה שלי לא אוהבת נסיעות. לא אוהבת — ממש בכלל. אתה יכול לתאר לעצמך איך עשיתי את הדרך מתל אביב לאילת. שלוש מאות וחמישים קילומטר. שבע שעות. להשתין... לחרבן... להקיא... לאכול... נו, מתי מגיעים? עוד הרבה? משעמם ליייי... — טוב, לא חשוב, הסיפור הוא לא על זה.
הגענו לאילת. מצאנו את המלון, ובכניסה חיכתה לי ההפתעה הראשונה.
בדרך כלל מול הכניסה הראשית של כל מלון יש דרך גישה מיוחדת לאורחים, שבה אפשר להגיע לדלפק הקבלה בנוחות, בחיוך רחב ובכפכפים מדשדשים בעליזות.
אתה מחכה שאני אגיד לך שבמלון הזה אין דבר כזה? דווקא לא אגיד. שלא תשמח לאידי לפני הזמן.
יש דרך גישה מעגלית ונוחה, יש איפה לדשדש בכפכפים, יש כביש — אבל הוא חסום בשני סלעים. לעומת זאת הוצב שלט חסר לב שדורש להחנות בחניון. נו, חניון אז חניון. אני נותן פקודה לאישה ולילדים: "לדלפק הקבלה — בטור, אחריי, צעד!", ובעצמי יורד עם האוטו לחניון התת-קרקעי.

סטייה הכרחית מהסיפור:
איך אתה מתארגן לחופשה של חמישה ימים? חמישה זוגות תחתונים, שלוש גופיות, שני זוגות מכנסיים קצרים ובגד ים אחד? ו"כל כך הרבה" מכנסיים — כי הילדים עלולים לטפטף גלידה על אחד מהם? נו, גם אני. כל הרכוש נכנס לשקית ניילון אחת קטנה.
ואיך נשים מתארגנות לחופשה? שותק? אז אתה מבין אותי.
ואיך מתארגנת אישה בהיריון — פה כבר אני שותק. אוטו מלא: שתי מזוודות ענק, שק אחד וערימה של שקיות קטנות עם דברים חיוניים ביותר, שבלעדיהם אין קיום.
עכשיו, כשאין לך מושג מה בדיוק דחוס לי באוטו — אבל אין לך צל של ספק שהוא דחוס עד "יותר מזה אי אפשר, וגם שלוש שקיות אחורה כבר לא היה אפשר" — אתה מבין שמטען זה לא סתם מילה. זה מטען!

טוב, אני בן אדם נורמלי — לא מתכוון לסחוב שום דבר לשום מקום. בראש שלי מתרוצצות מחשבות נעימות, כאלה שאופייניות לאנשים לא עניים ולחלוטין לא אופייניות לי, ואני מחייך, מרוצה מהנדיבות ומטוב הלב שלי: אני חושב איך אתן לסבל טיפ קטן על העלאת המטען לחדר; מדמיין איך אבקש ממנו את זה בקלילות; מדמיין איזו חופשה נפלאה עומדת להתחיל... ובינתיים הגוף שלי נוטף זיעה, כי האווירה בחניון התת-קרקעי לקוחה היישר ממעמקי השאול — גיהינום צרוף!

אני נכנס סוף-סוף אל הקרירות המיוחלת של הלובי — וקופא במקום. כאן, כנראה, כור המצרף. תור של מאה מועמדים ממורמרים לנופש מתפתל כמו נחש על פני כל הלובי. אנשים עצבניים, צועקים על הצוות, רבים זה עם זה. סביב ה"מועמדים" מתרוצצים ילדים, מה שגם לא מוסיף נקודות לקארמה — לא להם ולא להורים. תינוקות על הידיים בוכים, צורחים ושוזרים במיומנות את כל האוקטבה העליונה של תחום השמיעה לתוך רעש הרקע. ודרך כל זה, לאט, בשלוות נפש מוחלטת, זורם לו הצוות — עסוק בענייניו שלו, כלומר באיזה עניינים אחרים וחשובים יותר, לא מגיב לכלום ולא עונה לאף אחד. רוחות של אבא של המלט, בחיי. ובדלפק הקבלה מקבלים את פני האורחים לא פחות מ... שני עובדים. שניים, תאר לך!
והשעה כבר מתקרבת לשש. יש לי שני ילדים בחוץ, אחד בפנים ואישה בהיריון, וכולם רעבים כמו חיות. איך אני אסביר להם שקודם נשב פה כל החיים, אחר כך נישן, ורק מחר בבוקר נאכל?
לך עצמך הבת בת השש שאלה פעם, כשאתה ואשתך ניסיתם להתחיל דיאטה, בקול שלא טרח להסתיר את הדאגה:
"היי, הלו! יש פה ילדים! מה יהיה עם הילדים?"
ניסיתי לפלס דרך לדלפק, וכמעט חטפתי מכות. אני צועק להם שאשתי בהיריון ושצריך להאכיל ילד. מהחזה, כן. "אנשים!" — אני צורח — "אחים, תיכנסו למצב, תנו לנו את החדר שמגיע לנו!" לא תאמין — ריחמו. נתנו מפתחות, לקחו תעודת זהות והבטיחו לרשום אותנו אחר כך.
אני חוטף את האישה והילדים, אנחנו פורצים דרך ההמון לחדר. במסדרון שוב איזה מתח, ריצות וצעקות. בלי לשים לב לזה, אני פותח את הדלת ורץ קודם כול לשירותים.
כאן חיכתה לי ההפתעה השנייה.
אני מתנצל מראש על הפרט, אבל בלעדיו אין סיפור — אחרת אפשר לסיים אותו כאן ועכשיו במשפט "סוף סוף חוזרים לעבודה". באסלה, המבריקה בלובנה, צף משהו על פני המים. ולמה, בשם אלוהים, התכופפתי באופן אוטומטי לחלוטין להסתכל מקרוב?
כן! צף שם קקי של מישהו!
אתה בהלם? תחשוב באיזה הלם הייתי אני. דברים כאלה לא נתקלתי בהם בכל חיי. זה לא שירותים ציבוריים בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב! זה קלאב הוטל!

ביציאה מהשירותים חיכתה לי ההפתעה השלישית: לא הייתה עריסה בחדר. לפי ההזמנה הייתה אמורה להיות. בפועל...

הייתה פעם בדיחה כזאת. חייל ניגש למפקד עם צלחת מרק ריקה, וביניהם מתנהל הדיאלוג הבא:
"המפקד, מגיע לי בשר."
"מגיע? אז תאכל."
"אבל הוא לא מגיע!"
"לא מגיע — אל תאכל."
בקיצור, נחזור לענייננו: לא מגיע — אל תאכל.

אני רץ לדלפק, שם אותו תור ואותם שני פקידים שלא ממהרים לשום מקום. שוב פורץ לדלפק. אומר: קיבלתי חדר, אין בו עריסה, מה עושים? מסבירים לי בסבלנות שלהשיג עריסה זה עניין שלי. יש להם בסך הכול כמה עשרות מיטות תינוק בכל המלון, ואם נגמרו — אז נגמרו. ב.כ.ל.ל. לאיית שוב? ככה!
עכשיו נופל לי האסימון מה היה הרעש במסדרון. אנשים לקחו עריסות זה מזה. ואם לדייק — תלשו עם הידיים.
לא אתאר את תהליך השגת העריסה. זה לא יעניין אותך, ואולי אפילו יהיה לך לא נעים. כמו שאומרים: החיים זה לא פיקניק, חביבי. אבל נחזור לסיפור.

אחרי שהשגתי עריסה הלכתי אל האחראי לבקש עזרה: היה צריך להעביר את הדברים מהאוטו לחדר. הא! כאן חיכתה לי הפתעה מספר ארבע.
על עגלת המזוודות שמר קצין הביטחון של המלון בכבודו ובעצמו, ולא נתן לאף אחד אפילו לגעת בה. כנראה חשש שיחללו אותה. בחפצים. מילולית הוא נימק את הסירוב בכך שאני רוצה לגנוב אותה. "תיקח," הוא אומר, "ולא תחזיר." על טיעוני נגד — מסוג "אני אתן לך כמה שקלים, רק תעזור לי להעביר את הדברים" — הקב"ט לא הגיב. אחרי חמש דקות של הרהור הוא הסכים להתלוות אליי כמלווה של העגלה. בן של חמור! לא נקף אצבע. העגלה מלאה, שקיות נופלות, והוא הולך לידי ועושה את עצמו כאילו יצא לטייל.
הקש הזה שבר את גבו החזק של הגמל שלי, וברגע שגררתי את הדברים לחדר יצאתי שוב להנהלה — לריב. הפעם פרצתי מהר, התור כבר הצטמצם משמעותית. בעצבים אני מרים קול על הפקידה הצעירה: "אני לא מרוצה! הכניסה חסומה! החדר מלוכלך! צף חרא באסלה! עם הדברים אף אחד לא עזר..."
היא הקשיבה לי באדישות ושאלה:
"אדוני עוזב? להכין החזר כספי?"
"כן!" אני צורח. "אני מוכן אפילו לשלם עוד, אבל הרגל שלי לא תדרוך יותר בבית המשוגעים הזה."
"ואדוני בטוח? כי באילת בעונה הזאת אין מקום פנוי באף מלון. לפחות לא במרחק הליכה מהים."
תאר לך: הבנתי שקניתי במו ידיי את חתיכת החרא ההיא באסלה. חשבתי שמצאתי דיל, והוא התברר... כפי שהתברר. וכמובן שנשארתי — מה כבר יכולתי לעשות?

ככה נראתה החופשה שלי באילת. בארוחת הבוקר — סלטים שבהם שובצו בבירור טריים לתוך הגופות הנוזלות של הישנים, חביתות תפלות, ובכלל, מהאוכל לא נדפה שום נשמה. אבל ההפתעה החמישית, הטיפה האחרונה על האוורסט של הרגשות שלי, הייתה הבריכה מוקדם בבוקר. בריכת מלון רגילה, עם מים שתמיד יש בהם נטייה לתכלת. הפעם הנטייה הייתה לצהוב מובהק.
תשאל אותי אם אסע שוב לקלאב הוטל? בחיים לא!
ואם תשאל אם אמליץ על קלאב הוטל למישהו אחר? ברור. חד משמעית!
כי איפה עוד הוא ישאב מנה כזאת של מרץ, חוויות וניסיון? טוב, אני זז. אה, כן — ומאחל לך שלעולם לא יצוף לך באסלה שום דבר של מישהו אחר!