פורנוגרפיה בית-ספרית

כיתה י״ב, קו הסיום באופק, עבודות גמר. עמית לכיתה של הבת שלי יושב עם פרצוף של תשעה באב. היא שואלת אותו בדאגה: "מה קרה, מי מת?" והוא עונה בקול שבור: "אני צריך להגיש עבודה דחוף ואין לי נושא." ייסורי יצירה, משבר רעיונות, מבוי סתום קיומי של אדם בן שבע עשרה. הפעם, במקום הרשימה המשמימה הרגילה, נתנו להם יד חופשית. חופש הבחירה התגלה כמלכודת מוות למוח שעוד לא בשל לקבל החלטות כאלה.

הבת שלי, בלי למצמץ ובביטחון של פרופסור בדימוס, פוסקת:
"תעשה על פורנוגרפיה. גם אתה תרחיב אופקים, וגם לנו לא ישעמם. נשמח להקשיב."

אני כבר רואה את זה מול העיניים: לילה, אור עמום, הנער יושב מול שלושה מסכים, עם הבעה של חתן פרס נובל, שקוע בחומר עד ה...צוואר.
אמא שלו מציצה לחדר, צלחת כריכים ביד:
"מאמי, מה זה מתרוצץ לך שם?"
ועל המסכים – BDSM קשוח בתצורות הכי לא שגרתיות שיש. וכל זה בסראונד מרמקולים רציניים.
הבן מסדר את המשקפיים על האף ועונה:
"אוף, אמא, אל תפריעי! אני מכין עבודת הגשה. מנתח דפוסים הרסניים ואת ההשפעה הסוציו-תרבותית על בני נוער. זה הבסיס האמפירי למצגת."

והכי מצחיק? הבחור לקח את זה ברצינות: כתב את העבודה, סחב אותה לכיתה, פירק את התופעה לגורמים ועבר את ההגנה.
והעבודה, תתפלאו, התקבלה בלי אף הערה. אף אחד לא רצה לגעת בה, אפילו לא עם מקל.