בלי בצל ומלפפון

פעם, מזמן. לא, לא כל כך מזמן שכבר אף אחד לא זוכר, אבל גם לא ממש אתמול. בימים שבהם אזל החלב בארץ זבת חלב ודבש, וגם השמנת שנותרה על המדפים הייתה צמחית בלבד, כל יציאה לסופר הזכירה מסע ציד¹. בדיוק כמו פעם, במאה אחרת, במדינה שכבר אינה קיימת — מעצמת־על שבה, לצד הסוציאליזם ה"מפותח", שרר המחסור המפותח. וכשיום אחד הציד הוכתר בהצלחה, לקחתי שמנת — כיאה למי שגדל על יצר הציד ועל פנקס תלושים לסוכר. ולא, לא סתם לקחתי. סחבתי. אפילו אשתי שאלה בתדהמה: "כל זה לקפה, במקום חלב? לשנה שלמה?"

שנה לא שנה, אבל השעון מתקתק לא רק לבני אדם. גם למוצרים טריים מהציד, אפילו מפוסטרים. לא חסכנו, השתדלנו לחסל את השלל היקר, ובכל זאת נשארו כמה אריזות — ותאריך התפוגה התקרב בלי רחמים. בלי לחכות לרגע שבו השמנת הצחורה והטעימה תעבור לצד האפל, החלטתי: חבל שכל הטוב הזה יילך לאיבוד. מכינים חמאה. גבר אמר, גבר עשה! אחרי שלמדתי את החומר לעומק, גייסתי לעזרתי את הבת. ראשית, כדי שלא אזנח הכול באמצע מרוב עייפות ורצון לנמנם קצת — בכל זאת גבר. ושנית, את הדור הצעיר צריך לנצל נכון, דרך העניין שלו: שכל התועלת לא תתאדה לה סתם כך, אלא תבשיל לאט ותסמיך כמו שצריך. והבת, אם כבר לקחה על עצמה משהו — זו דבקות במשימה במלוא מובן המילה.

משהתברר שכל הציוד חייב להיות קר — הכלים, המכשירים ואפילו מקצפי המיקסר — נתתי הוראה חגיגית להכניס את הכול למקפיא. הבת גיחכה, אבל צייתה. ואני הלכתי זריז לנוח. כעבור חצי שעה היא הוציאה את הכלים הקפואים וסידרה אותם בקפידה על שולחן הניתוחים שבמטבח. טענו את המיקסר, מזגנו פנימה חצי ליטר… שמנת, כמובן. והתהליך יצא לדרך. אחרי עשר דקות של זמזום מונוטוני כבר פקפקתי אם בחרתי בניסוי הקולינרי הנכון. אולי זה מצליח רק לנשים? כמו הצתת אש אצל האינדיאנים: אצלם חיכוך־חיכוך, ויש אש.

עברו עוד עשר דקות. בשוליים התחילה להצטבר מסה סמיכה יותר. או שרק נדמה לי? עצרתי את המכונה ובחשתי בכף. לא, נראה אחיד לגמרי. הבת כבר מסתכלת עליי בחשד. הבן הבכור כבר מודיע שהקטן אמנם נרדם, אבל מרעש המיקסר הוא עלול להתעורר בשמחה רבה — ואז יוציאו ממני לא חמאה אלא את הנשמה, כי הקטן קם תמיד בצד שמאל.

בפעם הלא־יודע־כמה נתתי לעצמי התראה אחרונה ממש: אם בעוד חמש דקות החמאה לא תבהיק בצהוב המיוחל מתוך הקערה המעונה, נחשיב את הניסוי כגמור. כושל, אבל בהצלחה מלאה.

מחשבה אחת לא נתנה לי מנוח: איך, לעזאזל, לצפרדע² זה הסתדר? לרשותה עמדו לילה אחד, ארבע רגליים, עקשנות ורצון לחיות. לרשותי — טכנולוגיה, ידע ותמיכה משפחתית, ובשורה התחתונה: קרם עוגה תפל. תפל, כי בלי סוכר.

טוב, אמרתי לעצמי, הקרב אבוד. הצפרדע ניצחה! היד נשלחה אל המפסק, ואז הציצו גידים זהובים של חמאה, כמו גרגרי זהב בתחתית התבנית של מחפש הזהב. יש! ניצחון. משם והלאה לפי הספר: מים קרים כקרח, סחטנו, רידדנו, המלחנו, טעמנו — מממ, טעים. שקלנו: מחצי ליטר שמנת יצאו 240 גרם חמאה³. כולם טעמו מהתוצרת ופסקו פה אחד שחמאה זה לא בריא. שעולים ממנה במשקל בקלות. עד ערב למחרת היא כמעט נגמרה.

מסקנה: התהליך באמת פשוט. צריך רק מספיק סבלנות — וכדי שהכול ייצא כמו שצריך, להתייאש בדיוק ברגע הקריטי.