רופא עיניים

אוי, בנות, הייתי אצל הרופא. רופא עיניים זה כלום, אמרתן. רופא עיניים זה לא כואב, אמרתן. נכנסים, יוצאים, שוכחים מזה לשנה. נכון, הכול נכון — אבל אני פחדתי!

הרי הוא הולך לחטט לי בעין, לטפטף טיפות, לענות אותי באור מסנוור. כבר הייתי אצל רופא עיניים בשנה שעברה, והוא ספג שם תבוסה מוחצת. הרופא אומר לי: "תפתחי את העין!" — ואני פותחת. אבל בשנייה שהוא מתקרב עם האור, איבר הראייה שלי, כאילו הניפו מעליו שרביט קסמים, נסגר מעצמו — הופ! בנקישה. אפילו בקול חבטה.

הוא שוב: "תפתחי את העין!" ואני... בקיצור, הוא העיף אותי משם. אמר לי משהו בנוסח: "עם הראייה שלך הכול בסדר, עם העצבים — פחות, אבל הראייה..."

באמת לא רציתי ללכת, אבל הכריחו אותי. פשוט שיגעו לי את השכל בטלפונים מהמרפאה: "ולמה זה את ובעלך לא מגיעים לבדיקות התקופתיות, הא? כבר שנה שאנחנו מתגעגעים פה לבד, לא יכולים לחיות בלעדיכם; תבואו מחר, ישר בבוקר". בטח, בכיף! הוא, הרופא, יטפטף לי טיפות, האישונים יתרחבו, ואז אני אצא בשמחה אל השמש הישראלית חסרת הרחמים ואישאר בלי ראייה עד צאת הכוכבים.

טוב, סתם נזכרתי. פשוט באמת התקשרו מהמרפאה פעמיים בשבוע, משבע בבוקר, כאילו הם מחתימים אצלי כרטיס. בעלי התעקש, ובסוף קבעתי תור — רק בעוד חודש, לשעה הכי מאוחרת שיש, לשבע וחצי בערב. וקבעתי לשנינו: לי ולבן שלי! שואלות למה לבן ולא לבעל? הרי רצינו ללכת ביחד! ודווקא אז, כמו במזיד, שכחתי את מספר תעודת הזהות של בעלי, ותעודת הזהות של הבן הייתה מונחת לי ביד. אשם בעצמו. לא הבן — הבעל, כמובן. בן אדם טוב, אבל אשם. ועוד איך!

הזמן טס, והנה כבר בשבוע הבא צריך ללכת. כל השבוע הסתובבתי סביב בעלי היקר והסברתי לו למה דווקא עכשיו לא כדאי לנו ללכת לרופא עיניים — לא עזר. הוא רק העיר בציניות שיותר קל ללכת פעם אחת ולגמור עם זה, כי השירות בקופת החולים שלנו קצת יותר מדי מסור: גם אי אפשר לעמוד בדאגה שלהם, וגם חבל לבטל. הם בכל זאת דואגים...

כל היום לא מצאתי מנוח. דאגתי איך ניסע, איך יהיה שם, איך נחזור. הדמיון צייר לי תמונות אימה: איך הרופא תוקע לי ברזל מלובן מתחת לציפורניים, איך הוא מאיר במנורה לתוך אישונים מורחבים מאימה וצורח בקול צווחני, מתיז רוק מסריח ישר לפרצוף: — פַּרְטִיזָנֶען!!! פַּרוֹלֶען!!! אמת לדבר!!! ואני, בנות, הייתי שמחה לספר לו הכול — אבל אני לא יודעת כלום. באמת שלא!

* * *

בערב המיועד, כשהגענו למרפאה, השמש כבר נפרדה לשלום מעירנו והותירה את מקומה לפנסי הרחוב ולמלכת הלילה — ללבנה. הצינה שחררה את השרב הדביק והטרחן לנוח עד הבוקר. וריח הערב, ספוג בניחוח פריחת ההדרים וברוח הים, מתובל בקורטוב עדין של עשן מנגלים, פשוט שיגע את החושים. הצעתי לבעלי טיול רומנטי לאור ירח כל הלילה, עד עלות השחר, והוא, הנודניק שכמותו, סירב. אתן קולטות? אז נאלצתי ללכת לרופא.

הרופא חיכה לנו ליד דלפק המזכירות והזמין את שנינו בנימוס להיכנס לחדרו. בעלי, כג'נטלמן אמיתי, נתן לי לעבור ראשונה, והתיישב על כיסא ליד הקיר, בפינה. והנה אני יושבת על קצה המושב הקשה, בחדר חשוך. הרופא — איש קשיש, יבש וגבוה מאוד — יושב כשגבו אליי ומקיש במקלדת נקישות קצרות וחדות. מפקד על המחשב! והמחשב, עומד דום, ממצמץ במסך. ונדמה לי שאני שומעת את קולו האלקטרוני: "יָא, יָא, הֶר אוֹפִיצִיר".

הכיסא, כמו בחדר חקירות, מקובע לרצפה חצי מטר מהשולחן ואינו זז. ניסיתי להניח את הסנטר על המשענת, והרופא הסתובב לפתע וזרק: "לא צריך!" הוא צימצם את עיניו, נעץ בי מבט מזלזל ופקד בקצרה: "‪Feuer!...‬"¹

הראש הסתחרר לי; היה לי חם וקר בבת אחת, ורציתי נורא לברוח. הביתה... לעבודה... אפילו לגינקולוג — העיקר רחוק מכאן. אבל הרגליים כמו ג'לי, לא מצייתות. אני לוחשת, מנסה לשכנע את עצמי: "נו באמת, איזו אש? בטח נדמה לי". והרופא, מאבד סבלנות, חוזר כבר בפעם השלישית: — בבקשה, גברת, כסי את עין שמאל בכף היד וקראי מהלוח. מכסה את עין שמאל וקוראת בצייתנות את הספרות. — בבקשה, כסי את עין ימין בכף היד וקראי מהלוח. מכסה גם את עין ימין, בכף היד השנייה.

חושך! לא רואים כלום! למה לא רואים כלום? אבל אני חייבת לענות משהו! חייבת — אז תעני! — גערתי בעצמי, ובעודי פוקחת קצת את עין ימין, אני מנסה לנחש בגניבה את התשובה הנכונה דרך החרך שבין כף היד לאף. מרוב אימה נהיה לי חם. הזיעה זולגת מהמצח בטיפות גדולות, דרך הידיים, ישר לתוך העיניים. אני מנסה להציץ שוב ושומעת את הרופא שואל בהפתעה אם אני מרגישה בסדר. בעלי צוחק כמו סוס. לא הגן עליי, לא עמד כחומה — אלא נפל. מצחוק. לא נורא, יקירי, בבית נסגור חשבון! הרופא הרים עיניים לתקרה, עייף וקצת נעלב: — נו, זה הרי לא כואב. פשוט תפתחי את עין שמאל. וזהו.

ואחר כך, ברור, היו גם הטיפות, וגם האישונים המורחבים, וגם הנסיעה של שני עיוורים עם הגה אחד ושתי דוושות. לפחות לא היה משעמם. מתכוננת לחזור על זה בעוד שנה. עכשיו כבר באמת לא מפחיד.