טריאו

לא יכולתי לתאר לעצמי ששלושה נגנים יוליכו אותי בשבילי רגש כאלה, שלא כל תזמורת מגיעה אליהם.

כשמתנגנת ה"טוקטה והפוגה" של באך¹, אתה מצפה לשאגת העוגב, מצפה למנצח שינהל את מפולת הצלילים הזאת.

מהצד זה נראה כאילו המלחין אמר את הכול. ותפקידו של המבצע — פשוט לדקלם בהבעה, כמו שיר בהצגת סוף שנה בגן. אחר כך, במחשבה שנייה, אתה מבין: לתזמורת יש מנצח — והוא, השני בהיררכיה אחרי המלחין, קובע כיצד יבוא כל מקבץ הצלילים הזה לידי ביטוי. והנגן — רק "תגביר, תנמיך, וכאן תשתוק". אבל לא! המבצע מוסיף את קריאתו, את ראייתו, את רגשותיו, את חייו. וכך כל אחד בשרשרת הזאת.

ואז כבר לא משנה שהבמה איננה מוזיקפריין², ושהעיר איננה וינה. גם מצב הרוח שלך כבר לא משנה. אם הלב שלך פועם בחזה ואתה נושם — המוזיקה הזאת תישא אותך. ומה בכך שהם רק שלושה! הם לא מנגנים — הם יוצרים! ופלאם, מתנתם — לגרום לך לשכוח את המקום, את מזג האוויר, את הגב הכואב. ואתה שוכח. את הכלים, את התווים ואת הצלילים. המאות מתחלפות זו בזו, מנגינות נשזרות, והנה כבר הסתיו סוחף ומסחרר אותך בזהב העלים תחת שמיים קודרים.

ובלי להספיק להתאושש מסערת הרגשות, אתה צונח אל תוך הנובמבר של ריכטר³. אתה — עובר אורח שהציץ במקרה אל חלונו. שם, מאחורי וילון אפור ומאובק, דולק אור עמום. בחדר הקר, ראשו שמוט בייאוש אל כפות ידיו, יושב הוא, נובמבר. והוא יראה אותך. ובעצב, ובגשם אינסופי ומדכא, הוא יכופף ויזקין אותך. והוא יעזוב אותך. ישאיר אותך לבד ברחוב שומם, בדמעות. אבל המוזיקה גוברת, המיתרים קורעים את האפור לגזרים — ומבעד לקור החודר הם מביאים כעס, כאב ו... תקווה עיקשת.

הייתי שם. האמנתי. לבי פעם ונעתק יחד עם המוזיקה הזאת.
הם היו רק שלושה — אבל אילו שלושה!