הרהורים על העיקר
לקריאה בשפה אחרת: Русский
על היצירה
מדריך אקזיסטנציאלי לשאלות היסוד של הקיום. אמרות חדות, נוקבות ונטולות הונאה עצמית — על החיים, על הבדידות ועל הבחירה.
על הזמן, על המוות, על האהבה והבדידות. על מה שמצטבר ותובע שקט.
כל אדם הוא אישיות, הוא ייחודי. בקרב אין שום חשיבות לאדם היחיד. בקרב אין מקום לייחודיות. בקרב כולם מתלכדים לכוח אחד, לאגרוף אחד, שבולם מכה או מנחית אותה. בקרב אין מקום ליחיד, אין מקום לכאב אישי — רק למשותף: להדוף, לנצח. ואפילו "לשרוד" נעשה רשות ולא חובה, לא הדבר החשוב ביותר, כי אין ייחודיות; יש מטרה, יש משימה, ומרגע שהקרב מתחיל כל השאר רק מפריע ומאיים על החיים הרבה יותר מן הסיכון שבקרב עצמו.
אין אדם נולד זקן. כל הנוכחים כאן היו צעירים פעם.
בורא עולם לוקח אליו את מי שהשלים את דרכו עלי אדמות ומוכן להמשיך הלאה. מוכן לעלות לשלב מורכב יותר.
אין מעשה טוב שאינו נענש, אבל זו אינה סיבה להימנע ממנו.
השאלה אינה אם יהיה מחר. מחר יהיה, בזה אין ספק. השאלה היא אם אני אהיה בו.
מונה הימים פעל תמיד, מרגע הלידה, אבל רק עכשיו נעשה נשמע. הוא נעשה רם ותובעני. לכאורה אין בכך כדי לשנות דבר, ועם זאת הקיר החוסם את דרך חיי נגלה במלוא ממשותו. הוא קרוב והוא גבוה. הוא ממשי. מצד אחד הוא מחוספס, אפור, צבוע ברשלנות, והטיח נושר ממנו פה ושם. ומצד שני הוא בכלל בלתי עביר ובלתי מושג, כמו קו האופק.
אני מאושר שנולדתי במינסק, בדיוק בתחילת הרבע האחרון של המאה העשרים. הרבה דברים לא היו לי, ודווקא משום כך היה לי הרבה יותר. הייתה לי חצר, שבה גדלנו, אני וחברי מישה. היה לנו כדורגל. היו עצי ליבנה, שגדלו ושיחקו יחד איתנו. וגדלנו, גם אנחנו וגם הליבנים. אלא שמגרש הכדורגל שלנו, לקראת סוף הקריירה שלי כשוער החצר, נעשה לנו צר בכתפיים.
מלח בלי נתרן, סוכר בלי סוכר, ריצה במקום, יחסי מין מוגנים, עבודה בלי מנוחה, לנשום דרך מסכה — חיים בלי חיים. והעיקר: בשביל מה? כדי שיהיה בלי טעם, בלי כוח, בלי עניין, בלי מתח, תמיד לפי כללים שמישהו אחר קבע מראש, אבל שיימשך קצת יותר?
הנה התלמיד, שחיפש כל חייו את מורהו, שסבב את העולם כולו, שכילה כמה מקלות נדודים ואינספור סנדלים, שסבל — ולבסוף מצא את מורה דרכו על מדרגות המקדש. הנה מורה הדרך, שהמתין לתלמידו כל חייו, במדיטציה ובשלווה. שניהם הגיעו אל מטרתם, רק בדרכים שונות, אבל שניהם חתרו בדיוק אל המקום הזה ואל השעה הזאת. אבל לפעמים, כשהתלמיד מגיע אל מדרגות המקדש הריקות, הוא מבין שלחיות את הדרך אין פירושו רק לכתת אותה ברגליים, ושהדרך עצמה הייתה מורה דרכו. ומעתה הוא עצמו המורה.
סוד חיי הנצח: מה צריך לעשות כדי לשרוד? לנשום. פשוט לא להפסיק לנשום.
בני אדם נולדים כדי לחיות לנצח, אבל עם הזמן כולם שוכחים מזה ומתים.
לפעמים, מרוב חוסר מוצא, אדם מוכן לעשות הכול. למכור את התחתונים שלו, את הגרביים, מברשת שיניים שחוקה ואפילו סכין גילוח משומשת וחלודה. אלא שעל המרכולת הזאת לא נמצא קונה. אז הוא מחליט למכור את הדבר היקר ביותר שיש לו, כאילו. הוא עצמו לא כל כך מאמין בסחורה הזאת, ולמען האמת גם לא בטוח שהיא בכלל קיימת — אבל למכור? למכור הוא מוכן: את נשמתו! אבל גם כאן פשלה: ההיצע עולה בהרבה על הביקוש. וחוץ מזה, איפה תמצא את אותו קונה? פעם היה צייד הנשמות מתרוצץ, מתאמץ, מתמקח ומזיע. היום הוא מקבל הכול ככה, חינם, בלי לתת דבר בתמורה. כאלה הזמנים.
אינסטלטור הנשמה הוא חבר, פסיכולוג, לפעמים גם פסיכיאטר — בקיצור, זה שבזכותו החרא שבתוך האדם לא נשפך החוצה, לא מתערבב עם האינטלקט, אבל גם לא הופך לבטון בפנים. אדם מפריד ומקבע, במילים אחרות.
האדם והאוקיינוס: על מה חושב האוקיינוס? האם יכול אדם להזיק לאוקיינוס כאורגניזם? רק לאיים שישתה אותו! האדם הבריון איים על האוקיינוס, התרברב ונפח את חזהו. והאוקיינוס... האוקיינוס פשוט היה.
לפעמים מתחשק לי מאוד להרכין ראש, ואפילו להשתחוות לפני בורא עולם הכול־יכול, שיגן עליי. שיוליך וינחה אותי. אבל דרכו של האדם עלי אדמות אחרת: לבחור בעצמי את דרכי, לחפש את לחם חוקי, לשאת באחריות לכל מעשיי וללכת אל הבורא — אחוז לא בידו החזקה, אלא בצידה לדרך שנתן לי. ללכת מתוך אי־ידיעה, בחשכה אל האור. דרך הזעם הפראי והרוע — אל האנושיות.
את הקסם לא עושה הקוסם ולא שרביט הקסמים שלו. את הקסם עושים הצופים — באמונתם, בחשדנותם ובהתפעלותם. והקוסם רק יוצר את האשליה הנכונה.
אדם טובע במים. לא ממחסור בחמצן, לא מן הלחץ חסר הרחמים, לא מפאניקה — אם כי גם מכל אלה. אבל העיקר: הוא טובע במים.
כל אדם הוא כמו קוקטייל. בפנים, מתחת לשכבה הטעימה של האינטלקט, יש שכבה עבה של חרא. העיקר — לא לערבב!
לפעמים העיקר הוא לשמוט את האקדח בזמן.
משמעות החיים נמצאת בערימה של דברים קטנים, חסרי חשיבות כשלעצמם, שמצטרפים לפסיפסים, והפסיפסים לתמונת גורלנו. אבני פסיפס רבות דומות זו לזו — ובכל זאת, הגלריה של המין האנושי שופעת צבעים.
השמש זורחת תמיד באותה עוצמה. אף על פי שהשמים מכוסים עננים.
שולי הדרך של האני מאמין זרועים פשרות למכביר.
בדיקת פעולתו של סם חיי הנצח בעריפת ראש או בהוצאה להורג אחרת היא בדיקה גרועה, ואפילו, הייתי אומר, בדיקה חסרת טעם. שהרי ייתכן שהוא, הסם, אכן פועל ומעניק למי שלגם ממנו את חיי הנצח שהובטחו לו. אדם, גם אם יחלה, יבריא. אבל הסם לא יגן לא מפני פגיעות מכניות, ביולוגיות וכימיות, ולא מפני טירוף הדעת.
אנחנו בהחלט נשנה את העולם. נבנה הכול מחדש, נעשה אותו נכון, מודרני ולפי מידותינו — לא כמו שהיה. רק מחר.
יעברו שנים רבות, הטכנולוגיה תשנה את העולם, ייוולדו דברים שאפילו לא חלמנו עליהם, ונדמה שהכול ישתנה ללא הכר. אבל העגורים, כל עוד הם קיימים בעולם, ימשיכו לנדוד ולשוב בדיוק כמו קודם. לפגוש את אהוביהם, לגדל את ילדיהם. ומאהבה, מגעגועים לאהובים, גם להם וגם לנו — עדיין ייצבט הלב.
אשתי אומרת שהקורונה איננה סיבה למות, אלא רק תירוץ.
— אתה תסתדר, אתה תצליח, אני בטוח בך! — ואם לא? ואם לא אצליח? ואם שום דבר לא יֵצא מזה? — ואם לא, אז תצטרך להתחיל הכול מהתחלה. — כמה הכול? — הכול. שוב בית יולדות, מעון, גן, בית ספר...
אילו היה היקום עשוי אנטי־חומר, אילו במאבק בין החומר לאנטי־חומר היה האנטי־חומר גובר — האם היה העולם אחר? מה היה שונה? כלום. הכול היה נשאר בדיוק אותו הדבר, ואפילו נקרא באותם שמות. אז מה אם האלקטרון היה נושא מטען חיובי והפרוטון שלילי, מה זה משנה? השמים היו כחולים באותו כחול צורב, כדור הארץ מסתובב לאותו הכיוון, האביב עוצר את הנשימה כתמיד, ופריחת ההדרים מסחררת את הראש בהתגלותה הענוגה.
אני מסתובב, מחפש אותך ואינני מצליח למצוא. ואינני מצליח משום שלא אתה נעלמת, אלא אני. אינני עוד.
העתיד מטיל צל על העבר.
כדי להיוולד מחדש צריך קודם למות.
"כדי לשמור על האהבה אין צורך להחריב את העולם." לא נכון: אם העולם עומד בדרכה של האהבה — שיילך העולם לעזאזל. אבל האם רק האהבה מסוגלת להחריב עולם? למען האגו שלו מסוגל אדם להחריב אפילו את זכר העולם, לא רק אותו עצמו.
קל להיות רע. כמו שקל לחיות חיים קשים. קשה להיות טוב — זה דורש מאמץ גדול, וגוזל הרבה יותר זמן, כוח וחיים.
קרחון, שנראה כה חביב ומלבב על רקע האוקיינוס, מסתיר במעמקים את כל זעמו — במצולות המים לא נראה המטען העצום של מחשבותיו השחורות.
גלגל ההצלה היה קישוטי בלבד.
העיקר תמיד נמצא בין השורות, אבל בלי השורות לא יהיה גם "בין".
הדבר הנורא ביותר הוא המהומה. עדיף לשכוח משהו בלי מהומה מאשר איתה. שכחת אז שכחת. וכשאתה מבין ששכחת — אז מה, נו, כפרה עליו, מה כבר אפשר לעשות. אחרת אתה מתרוצץ, נלחץ, דואג, ואז בום — שכחת. ועכשיו מה עושים, מה יהיה, איך אני בלי זה, בלי מה ששכחתי!
האהבה היא רגש מותנה בעיני משקיף מבחוץ. ובלתי מותנה לחלוטין — מצדו של המאוהב.
תגובות
+ הוספת תגובה