פנים של כוח

לא אגלה כאן את אמריקה אם אומַר שבני אדם שונים זה מזה. האדם החזק נאבק, מאלתר, מחפש דרכים עוקפות ופתרונות לא שגרתיים, מכלכל את כוחותיו, שומר עתודות. בתנופה אחת אדירה הוא מנסה לחסל את יריבו, ואם לא יצליח — לפחות לחבוט בו כהוגן, לאתר את נקודות התורפה ולהנחית מכות מדויקות וכואבות.

האדם החלש מתמרן. הוא לא יכול לשבור ליריב את כל השיניים בבת אחת, אבל הוא בהחלט מסוגל, טיפין־טיפין, להרוס לו את החניכיים. כך, דקירה אחר דקירה — ובסוף, מי יודע, גם השן תתחיל להתנדנד…

החזק מסוגל להעלות הביתה בבת אחת קניות לחודש שלם. “מעלית? לא, לא מכירים. אפשר לחשוב, קומה תשיעית! מי צריך את מכונת־השדים הזאת שתלויה על חוטים?” והוא עוד מחייך תוך כדי, אוחז בשיניים חשוקות שלוש שקיות נוספות, כי בידיים כבר לא נשאר מקום.

החלש בכלל לא ייכנס לעניין. הוא או שירוץ עשרים פעם לאוטו, למרות המעלית, או… שיקנה עגלה ויביא הכול בבת אחת, בכבוד. התוצאה זהה בכל מקרה, אבל הדרכים — שונות. ושוב — הסיפוק.

אבל לפעמים הנסיבות מתגלגלות כך שכל מה שאתה מבחינה גופנית מאבד את חשיבותו.
כבר לא משנה מה גובהך, אם אתה חזק או תשוש, ואפילו צבע העיניים שלך לא יכול להשפיע על דבר. הפנים הרוחניים עולים לקדמת הבמה.

אישה בשעת לידה זקוקה מאוד לתמיכת בעלה, לנוכחותו. לא צריך לסחוב אותה לבית החולים על הידיים. לא תמיכה במובן של להכריז לכל עבר: “הנה, תראו איזה גבר אני!” — כאילו, באתי, כל הכבוד לי. כלל וכלל לא. תמיכה במובן של פשוט להיות לידה, לעשות את מה שהיא הכי צריכה עכשיו. וללכת כשצריך ללכת. מה שנדרש ממך הוא להיות עם הילדים… לנקות את הבית… לשטוף כלים… לדעת, בלי לאבד את עצמך, להתאפק מהדחף המיידי להשמיע דווקא את מה שחשוב לך כל כך — את הרגשות שלך ואת האני הענק שלך.

היכולת הקוונטית להיות ולא להיות בבת אחת בכל המקומות האפשריים מוקרנת בקלות גם על השזירה האנושית שלנו. להיות רך וקשה בעת ובעונה אחת. בעל שכל חריף וראייה מצוינת, לדעת לחזות מראש, להבחין באירועים המבשילים במרחק — אבל “לא לשים לב” לחצ’קון על הלחי שלה. אני מדגיש: לדעת לא לשים לב — ולא לפספס מרוב שאתה נעוץ בטלפון או בוהה בפיזור נפש במסך הטלוויזיה.

לפעמים כל כך מתחשק לשבת עם החברים, להרים כוסית של משהו טוב… אבל צריך להקדיש זמן לבת, על הבעיות הקטנטנות והמטופשות שלה של גיל ההתבגרות, על היבבות והדמעות… לא סתם לשבת לידה, אלא להיות איתה בלב ובנשמה, לתת לה את הזמן שלה, באמת. החברים יבינו, אם לא מבריזים להם כל הזמן. וגם אם לא…

יש כל כך הרבה דברים חשובים לעשות בחיים האלה. ולא רק למען אחרים — גם למען עצמך. גם את עצמך אסור בשום אופן לשכוח ולהפקיר לנפשך.

אבל לפעמים צריך לקבל את ההחלטה הנכונה היחידה שרק בן־אדם מסוגל לקבל: להשלים עם הגורל ופשוט לעלות לקרון יחד עם כולם. כי כשאי אפשר להציל את כולם — אפשר להישאר עם כולם… כמו הדוקטור הזקן. כמו יאנוש קורצ’אק עם ילדיו.