נדמה לי שאכלו אותי

ערב ירד. עדיין היה אור, אך השמש כבר נפרדה מנקודת היישוב העירונית הזאת, וכשידיה משולבות מאחורי גבה, המשיכה הלאה במסלולה הרגיל, בנחת. האוכלוסייה המקומית סגרה היטב את דלתות בתיה, כדי שהכפור האביבי החצוף לא יטריד את מנוחתה. הרחובות עמדו שוממים.
החלטתי לקצר את הדרך ופניתי לחצר פנימית בין הבתים. שערי עץ, פתוחים לרווחה ומוטים מעט, קפאו בתוך השלג. כלב אדיר ומדובלל ליווה אותי במבטו, ואחרי פיהוק מרושע קם והמריא ללוותי. “מיירט!” חשבתי לעצמי בקדרות אך בכבוד, והגברתי את קצב צעדיי. חציתי בחופזה את החצר וזינקתי החוצה דרך שער אחר, אף הוא פתוח לרווחה וכאילו השתרש בקרום השלג. היישר מולי, כשהוא מרחרח בחשדנות, צעד דוב מלוכלך — אך עדיין לבן.
“לעזאזל!” חשבתי. “דוב, לכל הרוחות!” — וצללתי בחזרה לחצר.
מזל, גורל, הצלחה — הכול, פשוט הכול, הפנה לי עורף, אפילו הבתים הנמוכים. איך בונים פה בכלל?! אף לא חלון אחד שפונה לחצר…
זינקתי אל השער הראשון. את דרכי חסם הכלב. הוא הביט בעיניי וחשף את ניביו. הסתובבתי, החלקתי על השלג הקשה והמלוכלך, אך נותרתי על רגליי ורצתי אל השער השני. והדוב כבר נכנס דרכו.
אף נפש אדם מלבד שלי. אמאל'ה! דובים בעיר… איפה אני?
הסתובבתי שוב בתקווה שיתפתח עימות בין הדוב לכלב, אך משום מה האינטרסים שלהם התלכדו. הכלב כיווץ את עיניו בשמחה לאיד והתנפל עליי במפתיע. הרגשתי את צחנת לועו ואת כובד כפותיו של הדוב.

הניבים נסגרו על צווארי — ו… אז כיבו את האור!