המגשר По-русски
← לכל היצירות

פירנצה

לקריאה בשפה אחרת: Русский

על היצירה

סיפור אירוני על מסע איטלקי בלתי צפוי: מסע ליליות בדרכים, התמודדות עם מנווטים ועם הביורוקרטיה של שדות התעופה — כל זאת על רקע הרהורים על רוחן האמיתית של ערים עתיקות.

פירנצה

פרק 1

אנחנו אורזים לדרך חזרה. כל הרשמים כבר נחתמו. קולטני ההרפתקאות, שכוונו לחמישה ימים, התחממו יתר על המידה ונכבו. כבר לא מתחשק ללכת רפוי, לגרור מעט את הרגליים ולחייך חיוך מטומטם לכל זוטה ולכל עובר ושב. להפך: השרירים דרוכים, המצח חרוש קמטי ריכוז ומהכיס מציצה, לכבוד הדרך, פיסה של תוקפנות. אוי, לא! סליחה, זו לא תוקפנות, אלא סתם מפית שנשכחה בכיס האחורי של המכנסיים.

צו 8 פנימי תובע פעולה: מתחשק להצדיע, לנבוח פקודות חדות בקול ניחר ולנוע לעבר המטוס שפוף, בזינוקים קצרים. אלא שקודם צריך להגיע לשם. דרושה תוכנית. דרוש חישוב.

ובכן, מה יש לנו בצד הנכסים? ארבע שעות וחצי נסיעה עד שדה התעופה של מילאנו, לפי וייז — זה סעיף ראשון. נוסיף לצד ההתחייבויות שעה של חוסר אמון. בשדה צריך להיות שעתיים לפני ההמראה, אז עוד שעה להתחייבויות. ולסעיף "לשתות קפה בדרך" נקצה עוד שישים דקות. מחברים, מעגלים... בסך הכול יוצאות תשע וחצי. כמעט כמו בסרט — הלוואי שהז'אנר לא יתאים!

תוכנית ההסתערות: ישנים, קמים, עושים צ'ק-אאוט — ודוהרים. ההמראה ב-11:15 בבוקר, אמורים להספיק. ובכן, היי שלום, פירנצה!

לילה. אנחנו בדרך לשדה התעופה של מילאנו. תדלקנו עד גדותיו. הגשם סיים חימום והשתלח בכל הכוח. בכביש המהיר אין אפילו פנס אחד! המהירות המותרת 130. והם באמת נוסעים, השדים! הורדתי קצת גז: שני נתיבים, מעקות בטון צמודים לאספלט ותרסיס מים אחיד. לאן יש למהר?

הנה-הנה. עדיין לא מרגישים? לא? הנה הוא, המלכוד! הנתיב השמאלי סגור. אין סיבה לדאגה. זה זמני. סתם עבודות בכביש. הגשם נשפך על השמשה, מתופף על הגג — ומהרמקולים נשפך "November Rain". עדיין לא רואים? נגמר! הכביש סגור לשיפוצים. אטום.

המחלף מוציא אותנו מהכביש אל תוך הלילה, וטרול הדרכים שלנו מחשב מסלול מחדש כהרף עין. איזה יופי! הציל את כולם... אוי! לאן אנחנו נוסעים? מה זאת אומרת חזרה? יא נווט, יא בן-תוכנה! בלי הכרזת מלחמה, במקום להציע אפשרויות, הוא ניצל את הרגע: את החושך, את הלחץ שלנו ואת היעדר השוליים. הוא החליט שעדיף לחזור על מה שהיה מאשר לשחק מחדש — והחזיר אותנו לפירנצה. חיה טיפשה, לא?

נוסעים. באוטו שתיקה דרוכה מנפחת שרירים. אשתי ואני מבינים שבעולם הדטרמיניסטי שלנו אותן פעולות מובילות תמיד לאותה תוצאה. איזה מלכוד! רק שלמתעתע לא אכפת.

טוב, נעמיד פנים שקנינו את זה. שאנחנו משחקים במשחק שלו... ובשתיקה חותכים סיבוב של שלושים קילומטר. לא קשה לנו. והכביש דווקא יצא כביש אגרה — הכול בדיוק כמו ש"אנחנו אוהבים"!

חיפשנו מוצא וירדנו לתחנת דלק שהבחנו בה עוד לפני הקטע החסום. לשווא יצאתי מגדרי בניסיון לרכך את לבו של מוכר אדיש בחנות ישנונית וריקה, כדי שיבין את עומק יגוני ויירד אליי להסברים: לאן ילך החוטא, לאיזה אזימוט1 יכוון. ככל הנראה הוא הסיק שאני רוצה ממנו ילד או מסטיק בהנחה. כוהן הדלק והמציתים רק משך בכתפיו בהתנשאות: "בכביש הזה יש מלא יציאות. אז מה אם אחת סגורה!" — וסירב בתוקף להבין שכל הבעיה היא איך מגיעים ליציאה האחרת הזאת. ממש מחלף שרדינגר!

יצאתי מהחנות. קרעתי את בגדיי... בטח, בדיוק! בחוץ חמש מעלות עלובות. בלי מעיל אתה מרגיש ערום כמעט לגמרי, ועליי רק סוודר קל מעל חולצת טי. התיישבתי במכונית, התנעתי ופתחתי את המפה בטלפון של אשתי. נו כבר, תן מסלול אחר. אבל לא. שניהם כמו אחים תאומים.

העצבים על הקצה: כבר ראיתי איך המטוס שלנו ממריא בלעדינו, אורותיו נמסים בשמי הבוקר ומשאירים אותנו להסתובב לנצח בקטע המכושף הזה של הכביש האיטלקי.

בשעה שבה נדמה היה שהתקווה נטשה אותנו לבלי שוב, ממש לפני היציאה מתחנת הדלק, פגשנו נהג משאית לא מגולח ועייף, בסרבל כחול ספוג שמן, שנגרר לענייניו הליליים. התלוננתי באוזניו על גורלי. הוא הביע השתתפות ועודד אותי בקדרות בהבטחה שזה לא לנצח. את הכביש בטח יפתחו... בעוד שעה. קומיקאי! אבל כשהעיף מבט במסלול החדש, הוא ממש שימח אותנו. הוא אמר שזו הדרך הישרה, אל האור. שהיא עוקפת. לרגע נדמה היה שמעל ראשו הפרוע נדלקה הילה. הופיעה וכבתה, אבל הכול כבר היה ברור:

הו, בורא עולם! אתה יודע לא רק לגחך אל התוכניות שלנו, אלא גם להושיט יד לנזקקים. תודה לך!

ואני, ממלמל בהתלהבות מילות תודה באיטלקית, זינקתי קדימה. השחר עלה...

פרק 2

כאן אעצור, ובחיקוי נימוסיהם של גיבורי ג'רום ק' ג'רום2 אסיר את משקפיי לאט. זהו האות לך, קוראי האציל, שהעלילה קפאה והגיעה שעתם של הגיגי המחבר הבלתי נמנעים:

תעלולי הדרך הם עניין בלתי נעים, במיוחד כשהם גונבים ממך שעה שלמה מהחיים. אותה שעה שבעולם מושלם — ובחישוב המושלם שלי — הייתה אמורה להתמוסס בשלווה בקפה של הבוקר בשדה התעופה. אלא שהגורל, כידוע, אינו סובל לוחות זמנים של אחרים: בשבע בבוקר, במקום הטרמינל, התבוננו בזנבות האינסופיים של פרברי מילאנו.

ולמרבה הפלא, גם באיטליה יש פקקים. ועוד איזה! מצעד הפגושים האיטלקי הוא מבחן בפני עצמו למערכת העצבים. חמורים במיוחד הם בבקרים: צצים משום מקום כמו תחושה רעה ונמשכים לנצח, כמו ארוחת ערב משפחתית בטוסקנה.

דרכנו, שהתארכה גם כך, התארכה בעוד שעה. אבל הנה נראה מרחוק השלט המיוחל לשדה התעופה. בנקודה הזאת אני מציב את המשקפיים בחזרה על האף וחוזר אל הגה הסיפור.

עד היעד נותרו שמונה עשר קילומטרים בלבד.

פרק 3

ובכן, עד שדה התעופה שמונה עשר קילומטרים. עינינו סורקות את הדרך בקדחתנות אחרי תחנת דלק. כל הדרך הן נקרו לנו על כל צעד ושעל, ממש כל כמה קילומטרים. אבל ברגע שפנינו לכיוון הטרמינל — נגמר. אף אחת! אין אף תחנת דלק ארורה אחת.

את הרכב צריך להחזיר עם מכל מלא. ומה אם עד אקדח התדלוק הקרוב וחזרה יש יותר משלושים קילומטר? ומה מקבלים על החזרת רכב עם מכל לא מלא? נכון — קנס!

אנחנו, הזרים, בשביל האיטלקים החמים, הלבביים — והערמומיים — פשוט ילידים. עוד מנה של תמימים שמשכנעים אותם יפה לקנות חרוזי זכוכית ולשלם בזהב טהור. שער החליפין מסורתית לטובת "האדם הלבן": על מכל לא לגמרי מלא תקבלו קנס לגמרי מלא. ותחתמו על הקבלה.

יש לתת את הדין לשילוט בשדה התעופה: נקודת ההחזרה נמצאה מיד. קיבלו אותנו כמו בני בית: לא התקטננו, אלא להפך — קידמו אותנו בחום והראו לנו איפה להחנות. הצטערו בשמחה על כך שהמכל אינו מלא. ובאומדן עין חישבו לנו שבעים ג'ובות נוספות במטבע האירופי על עשרים ליטר בנזין, כולל שירות התדלוק. נו... הזכוכית התייקרה, אבל את החרוזים חייבים לקנות! עד ההמראה נותרו שעתיים וחצי שלמות. אפשר היה לנשום לרווחה ו"לעשן ולהתרענן", כמו שאומרים בצבא; יצאנו לשוטט בשדה התעופה הענק בחיפוש אחר דלפק הצ'ק-אין.

פרק 4

כאן אני שוב מסיר את משקפיי:

כשאני מגיע לעיר בפעם הראשונה, אני משתדל לא להיכנס מראש להיסטוריה הרשמית שלה. אני רוצה למצוא את התחושה ההיא, זו שהיא שלי בלבד. לגעת בדופק של העיר. לשמוע את קולות הרוחות. לנשום את ריח הזמן. לחוש דרך כפות הרגליים, מבעד לאבני המרצפת, את הצד השני שלה. לחוש בעמוד השדרה את אלה השומרים על החומות האלה מאות שנים, או שמסיבה אחרת אינם יכולים לעזוב אותן. ורק אחר כך להכיר את ההיסטוריה הכתובה. כדי שהידע ייפול על התחושות ולא יוליד אותן בצלמו ובדמותו, ועוד בסדר הנוח לאלה שכתבו אותה.

פירנצה הותירה טעם לוואי מוזר. לא הרפתה ממני המחשבה שזו עיר שניסו — ולא אחשוש מהמילה — לדחוס לתוכה הכול. הזמן שימר את נשמתה, אך נותר חסר רחמים כלפי גופה.

הנשמה מתנגנת בג'אז של הרחוב ומקישה על אבני הכביש בפרסות הסוסים הרתומים לכרכרות עתיקות. היא נמצאת באמנים היוצרים יצירות מופת על המדרכה עצמה: זה במכחול וזה בידיים חשופות, בלי לשים לב לרוח ולקור. הם שואבים השראה מלב לבה של פירנצה ואינם רואים דבר, מלבד יצירת המופת הנולדת — ואולי גם נשמת העיר, שאליה הם מחייכים חיוך כמעט בלתי נראה.

ניסו לעדכן את העיר והזרימו תחבורה אל הסמטאות הצרות. אני מבין: זה לא מוזיאון, כאן חיים אנשים, ומכאן שמכוניות ואוטובוסים הם בלתי נמנעים. אבל בצפיפות של הרבעים העתיקים, המתובלת בהמוני תיירים, הם נעשים מחניקים. המדרכות הזעירות מכריחות את האנשים לנוע במתכונת של אסירים: אחד-אחד בדיוק, עם המבט נעוץ בעורפו של ההולך מלפנים. קטנועים, עוברי אורח ממול ופחי אשפה שוללים מהשיירה הזאת את שארית המרחב. וגם בלילה העיר אינה מניחה לנשום לרווחה.

הייתה בי תשוקה מתמדת למות כבר מקלאוסטרופוביה. ונציה, על מעבריה הצרים בין הבתים ועל הגשרונים שלה, מעוררת התפעלות — ואילו בפירנצה הצד הזה רק מעצבן. בלילה העיר נעשית קשה, קרה וקודרת. הצבעים בקושי פורצים מבעד לשחור הסמיך. התאורה דלה. חלונות הראווה אינם מחממים באורם את הרחובות הצפופים, כמו בעיר שעל המים. שם נדמה שהם קיימים רק כדי להפיח חיים בלחות של העיר העתיקה. כאן לא תמצא את החום הצהוב של הפנסים ואת "חיוך הסבתא הטוב". רחוקה היא גם מהשלווה הביתית של ורונה הנעימה. אבל אל תסיקו מדבריי שפירנצה היא כמו צלה של שרלרואה המדכאת3. ממש לא. ביום היא עיר יפה מאוד ולא רצינית מדי. צבעונית, בהירה, נקייה, יודעת את ערכה, רק... קצת זקנה. זו אינה עיר לוחמת; שוררת בה רוח של אמנות ומסחר. אפילו הקתדרלות אינן מעיקות בהדרן; הן פשוט חיות כאן ושוזרות את צלצול הפעמונים השקט במרקם העירוני.

בשוטטות ברובע העתיק הגענו אל פונטה וקיו. הגשר הישן הזה מוטל מעל הארנו, הנהר החוצה את פירנצה לשניים. הוא מהדק את שתי הגדות בחוזקה ואינו מניח למים לקרוע את המונולית העירוני. פונטה וקיו הוא היחיד מגשריה העתיקים של פירנצה ששרד את אש מלחמת העולם השנייה: הוא נבנה עוד במאה הארבע עשרה, ועמד על תלו בזכות לוחמי המחתרת שהחזיקו בו בשעת נסיגת הנאצים.

שם, כשקניתי עט נובע לבתי, נקשרתי בשיחה עם המוכר, כשאני מערבב נואשות איטלקית עם אנגלית. לא היה חשוב על מה דיברנו, אלא עצם התחושה של חום ולבביות — אותה הכנסת אורחים איטלקית אמיתית שפגשתי לא רק בפירנצה.

אבל הרשה לי להחזיר אותך אל הסיפור, קוראי הנעים...

פרק 5

הטרמינל של שדה התעופה במילאנו יפה וגדול. החאב הענק של איסטנבול הותיר בי רושם של ראוותנות — זהב, זהב בכל מקום. הכול נוצץ ומנצנץ. זול, יומרני וחסר טעם. כך יוצא כשמנסים להדגיש לא את המחשבה, אלא... את סימן הפיסוק. משהו הרי חייב להיות מודגש!

כאן, במילאנו, מורגש סגנון. הכול בשפע: כל אחד ימצא את הטעים, את היפה ואת... החריף. רק מחפשי השקט לא ימצאו אותו כאן.

זוכרים את הבדיחה על המקלחות שכאן ועל חדר ההלבשה שמעבר לכביש? ובכן, דלפק הצ'ק-אין נמצא בקצה הרחוק של האגף השמאלי. משסיימנו את טקס הצ'ק-אין, נגררנו לחפש את אזור הביקורת הביטחונית. היא הסתתרה מצוין בקצה הנגדי של הטרמינל.

בתור לבידוק התברר שכאן דורשים (!) לא לשלוף מהתיקים שום דבר: לא ברזלים, לא סחורה, לא כלים. א-א-א... כלומר: שעונים, טלפונים, טאבלטים ומחשבים ניידים. להפך: כל מה שעדיין לא בפנים צריך לדחוס פנימה.

בארגזים האפורים שעל המסוע אמורים לנסוע רק תיקים, מעילים וחגורות. טוב, אתם קובעים! עברתי בגלאי עם המשקפיים. המכשיר התרעם, אבל המאבטחת במדים כחולים מחמירים רק הניפה לעברי יד בעצלות. במבטה העייף נקרא: "תסתלק כבר מכאן, שלא אראה אותך יותר!" — וזה בבירור היה מכוון אליי. אבל מיד אחר כך עברה מחאתה האילמת אל הטכנולוגיה: "כמה נמאסתם עליי כולכם... וגם אתה, גלאי! מה נטפלת אליו, נודניק?!"

נו, ומה אכפת לי? עברתי. והנה על המסוע, דרך הרנטגן, נוסע מגש אחד שלנו, אחריו השני. ואילו את הארגז עם התיקים דוחף רובוט קפדני אל המסלול המקביל, לבדיקה אישית. מיד ניגש אליו גורם רשמי גבוה ויבש. מאחל לנו יום טוב בחומרה, ואחרי דקה של התבוננות מאומצת במסך מרים בחגיגיות אצבע מורה: "מים! עם מים אסור!" — ואז שולף מהכיס החיצוני של התיק שלי בקבוק סן בנדטו מיוזע.

אני מושך בכתפיים ומראה בכל הווייתי: חבל לי מאוד על המים הקרים, כמובן, אבל אם זה יעזור לשמור על השלום בין ארצותינו — ועל יחסים טובים איתו אישית — אז ניחא, אני מסכים. איש הביטחון משליך בתנועה תיאטרלית את הבקבוק אל פח אשפה ענק, מחייך ומודיע: התקרית מוצתה, אנחנו יכולים ללכת.

לפרידה הוא אפילו מאחל לנו טיסה נעימה. אנחנו מחייכים בחזרה בלבביות, מחליפים מבטים ומתרחקים מהשולחן — עד כמה שמרשים לי המכנסיים, שמידרדרים בלי בושה בהיעדר חגורה. בעודי משחיל אותה תוך כדי הליכה, אני מרטן לאשתי ברוגז: "איך הוא הסתכל בכלל? מה עם הבקבוק השני בתיק?" ועל כך היא מעירה בצדק שגם אצלה נשארו מים מינרליים שלא נפתחו. המסקנה: באיטליה אסור לשתות מים בפומבי, אבל אם בשקט, "בלחש", מתוך התרמיל — אז מותר.

פרק 6

בזמן שאנחנו חוצים את שדה התעופה האינסופי לכיוון הטרקלין, אני מסיר שוב את משקפיי:

בטיול הזה המוזיאונים לא נכנעו לנו בשום אופן. ביום הראשון לא התחשק לרוץ בין האולמות; להפך, התכוונתי להיות עם פירנצה פנים אל פנים. רציתי להבין מה היא, ולא מה היא מנסה להיראות בעיני התיירים.

לכן דחינו את המוזיאונים ליום שלפני האחרון. אבל גיחוכו של הבורא הורגש בכל מה שנגע לתוכניות שלנו.

זה לא נשמע כמו "לא" חד-משמעי, אלא יותר כמו רמז: שים לב לפירורים שעל הדרך, לא סתם פיזרתי אותם בשבילך. אם פורצים ישר דרך הסבך במקום ללכת בשביל הגורל ולהקשיב בדריכות — מי יודע לאן תוביל את עצמך!

נסענו לוורונה, אל מצודת סן פייטרו. את המצודה העתיקה הזאת שיקמו במאה התשע עשרה על החורבות שהותיר נפוליאון: הצרפתים, בעוזבם בעקבות הסכם לונוויל, פוצצו אותה כדי שלא יישאר לאוסטרים דבר שלם. היסודות כאן הונחו עוד לפני הספירה, אבל עוצמה אמיתית קיבלה המצודה רק במאה העשירית. היא מתנשאת על הגדה השמאלית של האדיג'ה4, וביום בהיר נשקף מכאן המראה הטוב ביותר על גגותיה האדמדמים של ורונה.

נקודה מושלמת כדי לסקור במבט אחד את העיר כולה. בשטח יש טירה, שקועה במלנכוליה של שיפוצים, רכבל ומוזיאון. ואז — איזו הפתעה! — ממש לפני בואנו החלו בו עבודות שיפוץ. פירנצה הצטרפה לפלאשמוב של הדלתות הסגורות: גם כמה מוזיאונים שסימנו לעצמנו, ושהקדשנו להם יום שלם, התגלו כנעולים. הנה הוא — גיחוכו של הבורא!

ובכן, הגיע הזמן להרכיב שוב את המשקפיים — אנחנו כבר מתקרבים לטרקלין.

פרק 7

טרקלין ההמתנה של מחלקת העסקים היה טוב: חלונות ענק עם נוף אל מסלולי ההמראה ואל האלפים הנישאים מרחוק. הענקים הביישנים האלה כיסו את פסגותיהם המושלגות בעננים קלים. וכל זה על רקע שמיים חורפיים כבר, כחולים עד ייאוש. "Ain't No Mountain High Enough" — שר בראשי קולו של מרווין גיי. אין הר גבוה מספיק.

מסתכל על השעון — עד ההמראה נשארו ארבעים וחמש דקות שלמות. אפשר להתפנק, לשבת קצת, להירגע אחרי הדרך המותחת? ברור שאפשר. חייבים! אבל אי אפשר. חום נעים, כורסאות נוחות, אוכל טעים, קפוצ'ינו משגע — מה עוד אדם צריך? נכון — לעשן! האישה צריכה לעשן.

אני מעיר בהיגיון: פינת העישון קרובה, יש אינטרנט בטלפון, ואם משהו — אפשר להתקשר אליי. אני מבקש שתאסוף בדרך חזרה את גופי הכלה, הנינוח בכורסה, ובתגובה מקבל נזיפה חמורה ביותר. מזכירים לי הכול: את האטימות המולדת (לא נכון!), את האנוכיות הזועקת (ומי בלי חטא?) ואת העובדה שהיא עלולה פשוט ללכת לאיבוד (זה נכון). ולכן (היא לא תלך לעשן? בטח, מה פתאום!) אני הולך איתה. ושם אקבל רשות לעמוד בהכנעה ליד הכניסה.

שאני אחליף כורסאות רכות ונוחות ואלכוהול חינם בעמידה עגומה וחסרת טעם ליד פינת העישון, רק בשביל השקט הנפשי של אשתי? ובכן, כמובן שכן! את אשתי אני מכיר כבר כל כך הרבה שנים, ואת הכורסאות האלה אני רואה בפעם הראשונה. מי יודע מה ייכנס להן לראש!

פרק 8

בזמן שאשתי מעשנת, אני רוצה לספר איך טסנו לכאן. לשם כך אצטרך להסיר שוב את משקפיי:

מעניין איך נטרפים הקלפים בחפיסת האירועים. הטיול עצמו תוכנן עוד חצי שנה מראש, ובכל זאת עד היום האחרון לא היינו בטוחים שהוא יֵצא לפועל.

במדינה מלחמה. טיסות מבוטלות. כל הזמן מצפים לתקיפה מבחוץ. בקיצור, בעיות מבית ומחוץ החזיקו אותנו עד הרגע האחרון במתח מתיש. ובכל זאת החלטנו. נדמה היה שאם אנחנו טסים במחלקת עסקים, ההמראה מבטיחה להיות קלה ונעימה. אבל מיד ראיתי את גבתו של הבורא, מורמת בתמיהה נוכח תמימותנו. המסע התחיל בעצבים.

הגענו לשדה התעופה. החנינו את הרכב בחניון ארוך הטווח, לא רחוק מתחנת ההסעה. עומדים, מחכים. עוברות בערך עשר דקות. לידנו, בלי לעצור, חולף אוטובוס. אשתי ואני מחליפים מבטים מופתעים, בוחנים את התחנה — אין כאן שום סימן שהיא אינה פעילה. טוב, הולכים לבאה, למזלנו היא במרחק שני צעדים. שם עומדים עוד עשר דקות. המצב נעשה מתוח.

אנשים הצטברו לשני אוטובוסים, ואיתנו שתי מזוודות ומזוודונת, כל הכבודה על גלגלים — אבל ידיים יש בסך הכול ארבע. אם יסתערו על התחבורה, אני אוותר. קרבות על מקום בהסעה אינם ברשימת הבידורים שלי לפני טיסה. דאגתי לחינם. האוטובוס הגיע, ואני עם המזוודות ואשתי "התיישבנו" בו בשלום. ודחוסים היטב בין שאר הנוסעים, מתנודדים בעליזות מדופן לדופן — רב החובל התגלה כפעלתן מדי — התגלגלנו עד הטרמינל.

לאור המצב בבית וביטולי הטיסות, ניסיון החיים וההיגיון הפשוט אמרו שהטרמינל אמור לעמוד ריק. אבל מה פתאום! באולמות אין איפה ליפול. אפשר לחשוב שיש בלוח עשר טיסות של חברות מקומיות... איזו הפתעה! תורים כאלה ראיתי רק כששדה התעופה היה בשיא העומס. עכשיו בזכות מה?

נו טוב, אני סתם מרטן מהבוקר, לחוץ. אם כי, למען האמת, אני רוצה לעבור את כל הבדיקות לאט ובכבוד, להשתעמם קצת בטרקלין ולעלות למטוס בנחת. בטח, מה פתאום! זה לא השקט שהזמנתי רץ אלינו ומנפנף בבהילות בידיים ארוכות?!

את הצ'ק-אין עברנו מהר יחסית, מסרנו את הכבודה ו... נתקענו שעה שלמה בבידוק הביטחוני. כן, התור מיוחס, "עסקי". מיד מורגשים הסגנון והמעמד. אתה לא סתם עומד כמו איזה פלבאי5. אתה נמק בהמתנה בחברת אנשים מכובדים, כיאה לנכבד! מרגישים את ההבדל? הנה. גם אני לא!

התור, אף שהיה קטן, זז בקושי. וכשהגענו סוף סוף לביקורת הדרכונים, המכונה סירבה בהחלטיות לזהות את אשתי ושלחה אותנו ל"זנב" ארוך אל בן אדם חי, שאמור היה "להכיר" אותה אישית. עד שפקיד ביקורת הגבולות אישר את יציאתנו מהארץ, נותרו עשר דקות לפתיחת השערים. הספקנו רק לעוף אל הטרקלין, ליצוק לתוכנו ספל קפה ולהסתער על העלייה למטוס.

הטיסה עברה כרגיל. הגענו בלי לנפנף יותר מדי בכנפיים. נחתנו. למטוס במילאנו הצמידו כבש ולא שרוול. לא צפוי. הטיסה מתוכננת, לא צ'רטר ולא לואו-קוסט. ואיפה שיש כבש, יש גם אוטובוס. מאוטובוסים עם עלייה מועדפת אני מקבל צמרמורת מאז הטיסות ב-Wizz Air. שם, אם קנית את האופציה Priority Boarding, אתה עולה ראשון לאוטובוס.

אפשרות של "לא להיכנס" אין, כי קודם מכניסים את אלה — הכי חכמים, המועדפים. וכשכולם יעמדו בעדיפות (מקומות ישיבה ב"שאטל" הזה אין), נכנסים כל השאר. בקיץ או בחורף — מיזוג או חימום, כמו שצריך... כבויים. בפנים דוחסים אנשים כמו שדוחסים עשרה לתוך חבית בירה: לא כי נכנס, אלא כי צריך. אבל עד שהכול לא ייטען, אף אחד לא ידליק כלום. ולמה שידליק? מטופל קשור היטב אינו זקוק להרדמה. לאן כבר תלך מכאן! ומה, נוחות! לרב החובל בסדר גמור.

אז אני אומר לאשתי: "עוד רגע יגיע האוטובוס, נרד מהכבש ומהר-מהר מה?" והיא עונה לי: "ומהר-מהר נחכה לבא אחריו". אפשר לחשוב שאנחנו מחליטים כאן משהו. מתי בכלל האוטובוס הבא לפי הלוח?6

בזמן שחלקתי את התצפיות שלי, נותרו עשר דקות לסגירת השערים. והנה אשתי רצה מפינת העישון. רק חסר לנו לאחר לטיסה אחרי שעברנו את כל הבדיקות והמחסומים. סלחו לי: אני חוטף את המזוודות, וכבר תוך כדי ריצה מרכיב את המשקפיים.

פרק 9

אנחנו, התמימים, כמו תיירים חסרי ניסיון. חשבנו שאם החץ מצביע על השערים, סימן שהם כאן, קרוב. איך רצנו! אני, בלי להאט, הצצתי בשעון, אוחז חזק ביד את אשתי ובידיות את המזוודות. המציאות שבה "עישנו" את כרטיסי החזרה התקרבה והלכה. ואני הרי כבר כל כך הרבה שנים לא מעשן!

כשהזמן על השעון נגמר, משהו נקש לי בראש, וכרכרת הזהב הרחוקה והבלתי נראית התחילה להפוך לדלעת. באופק ריצדו רק השערים הראשונים מהסדרה הנכונה, ושלנו, כמובן, היה איפשהו בסוף! רציתי לצעוק: "חבר'ה, תיפטרו — לא, לא מהנשים המעשנות — תיפטרו מהסיגריות, ותגיעו מוקדם יותר". עדיף לשבת שעה מיותרת ליד שער העלייה מאשר להגיע בריצה אל דלתותיו הסגורות ולנפנף לשלום למטוס המתרחק.

הנה הוא, השער שלנו. זינוק אחרון! הגענו לקו הסיום, למרות הברכיים הכואבות, קוצר הנשימה הכבד, הגיל וכבודת יד שהיא הכול חוץ מכבודת יד. גם המשקל העודף, המיטלטל מצד לצד, לא עצר אותנו. לפנינו אפילו נשאר תור של שניים-שלושה אנשים. ניצחון! הפרס על הספרינט הזה היה טיסה הביתה, מקום למזוודה קטנה מעל הראש ומושבים רכים ורחבים במחלקת עסקים.

כמו שאמר הגיבור האהוב עליי מ"נשק קטלני", הסמל רוג'ר מרטו: "אני כבר זקן מדי בשביל זה..."

זוכרים שבזמן שחיפשנו את דלפק הצ'ק-אין נזכרתי בבדיחה על המקלחות וחדר ההלבשה? מרגע ההגעה לשדה התעופה ועד העלייה למטוס צברנו ארבעה (!) קילומטרים. הכול קרוב. הכול למען האדם. אולי אני לא מבין משהו, אבל נדמה לי שזה סוג של חימום לפני הטיסה, כדי שבמהלכה נישן טוב ובקלות — ופשוטו כמשמעו, ניפול מהרגליים.

הדיילות המחייכות הספיקו לספור את כולם ולבדוק את חגורות הבטיחות, והנוסעים הספיקו להאזין להנחיות לשעת חירום. הגורר כבר הגיע: שמענו איך הוא מתעסק, מקבל את "הרגל" הכבדה של המטוס אל חיקו הדואג.

פרק 10

אני שוב מסיר את משקפיי. השינה כבר מושכת, אבל כל עוד לא נרדמתי, מתחשק לי לחלוק כמה נגיעות חסרות:

בדקתי את העניין עם הפקקים: פעילי הסביבה השיגו את מטרתם, והפקקים מחוברים לצוואר הבקבוק לנצח. בפועל זה הופך למאבק הישרדות: לא תנצח — לא תשתה! לפתוח את הבקבוק זה פשוט, אבל ברגע שאתה מקרב אותו לפה ומטה, הפקק מחליק במורד הטבעת מכובד משקלו וחותר לך היישר לפרצוף. פוי, עוף מפה, נודניק! אנשים ניסו לתלוש את ה"דבקן" המגעיל, ולא צריך. די לסובב את הפקק במאה ושמונים מעלות — הוא יתקבע ויֵשב בשקט, עד שתחליט לסגור אותו בחזרה.

האוכל בפירנצה, זה כן: המרק חרק בשריונות של קונכיות, לשרימפס היו עיניים, רגליים, תחת ושריון. גם הפסטה הקשה לא שימחה את לשוני, והבשר היה כמו עור של דרקון: לא נכנע לא לסכין ולא לשיניים. אבל זו טעות בבחירת ה"אקזוטיקה", ולא בעיה של המטבח האיטלקי כשלעצמו. בעצמנו חיפשנו הרפתקאות קולינריות "על הראש" — ולא שחיפשנו מקומות זולים, ממש לא.

ורונה, עירו של שייקספיר, מזכירה בחזותה את סנקט פטרבורג או את בודפשט, אבל היא פשוטה יותר וחסרה את אותה חומרה קיסרית, קדרות ועוצמה. החלק הזה של איטליה הוא כמו מתאגרף שהתפרסם בנעוריו ועכשיו הוא בן שמונים כמעט. כן, פעם הוא היה חזק ומפורסם. הוא לבש בגדים מהודרים, קדו לו והסירו את הכובע לכבודו. היום בגדי החג היקרים שלו נראים מצחיקים ואף מגוחכים במקומות מסוימים. "השרירים" של בתיו מעידים על גיל מופלג יותר מאשר על עושר וגדולה. איך הוא, הזקן, יתחרה במילאנו, בניו יורק או בתל אביב?

כל זה אינו אלא שזירה של מחשבות, רגשות וזיכרונות. אין במילים האלה לא ידע ולא קביעה, ובוודאי שאין בהן שום תת-טקסט פוליטי או ביקורתי. כאן נוח הרבה יותר מאשר בערי הענק, כשמדובר בחופשה. מתחשק להתנתק מהקצב המטורף, מהשירותים הטרדניים ומהפרסום שנמצא בכל מקום. ואפילו הרוכלים הערמומיים ברחוב אינם טרדניים כמו הסגנון והעיצוב המודרניים, שבהם מקריבים את הנוחות על מזבח החזות: יפה, אבל לא טעים! אבל הרי העיקר הוא מה יגידו אחרים, לא כך?

הטיול, כמו כל קונדס טוב, הצליח. אי שם באמצע הסיור שלנו, בביקור בוורונה, אף נפלה בחלקי הזכות לחלוף במכונית על פני המרפסת של יוליה ולא להיטרף בעודי חי. אלוהים, איך הם קיללו! אבל נמצא עובר אורח אחד ששמע את זעקתי האילמת לעזרה. הוא הבין שלא מרצוני אני כאן, אלא בשל "זדונו" של המנווט. רצה להפליל אותי, הורדוס אלקטרוני שכמותו! והוליך אותי האיש הטוב אחריו, והראה לי באצבעו את היציאה הבטוחה ממבוכי העיר העתיקה.

באותו ערב עצמו הצלחתי להיכנס שוב לאזור הולכי רגל, הפעם בפירנצה. ושוב לפי הנחייתו של הרוצח הזה, המחופש ל"עוזר בענייני מיפוי". אבל התמצאתי מהר ונסוגתי אל החלק הפחות "מבוגר" של העיר.

רעבים לא נשארנו, ואכזבה מהאוכל הפירנצני לא הבאנו איתנו.

מה שכן הבאנו הם אותם רגעים שמהם מורכבת נסיעה אמיתית. רגעים שיישארו בזיכרון בשורה אחת עם הכיכרות העתיקות, עם אנשים טובים. ועוד משהו: תחושה של שלווה. היא נמצאת בפסיעתו הרכה של הזמן, באי-נמנעותו הנינוחה והמדודה. הנהר הזה זורם ללא תלות בנוכחותנו על פני האדמה. תם ונשלם הקונדס7, ונותר רצון טוב לחזור לכאן שוב, כדי לראות בכל זאת את מה שלא נראה ולטעום את מה שלא נטעם.

והנה כבר נראה מרחוק קו החוף. שם הבית. אני מרכיב את משקפיי בהנאה ופונה לקראת הרפתקאות חדשות. ברוך שובך, קוראי היקר...

* * *

2024


  1. אזימוט — הזווית מכיוון הצפון אל העצם, עם כיוון השעון (0°–360°). 

  2. סופר והומוריסט אנגלי 

  3. בתרבות הפופולרית ובתקשורת מכנים לעתים את העיר, באירוניה, "העיר המכוערת בעולם", בשל שפע המתקנים התעשייתיים הנטושים שבה. 

  4. האדיג'ה — נהר באיטליה, השני באורכו במדינה (כ-409 ק"מ) אחרי הפו 

  5. פלבאי — ברומא העתיקה, בן מעמד הפלבס: הרוב חסר הייחוס, להבדיל מן הפטריקים בעלי הזכויות והמעמד. בהשאלה: אדם פשוט, המוני, נטול מעמד וייחוס

  6. בשדה התעופה אין לוח זמנים לאוטובוסים האוספים אנשים מהמטוסים. זה עניין פנימי של השדה. (הערת המחבר) 

  7. משפט הסיום הוא לחש מתוך ספרה של ג'יי קיי רולינג "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן". 

תגובות

הוספת תגובה

אין עדיין תגובות. היו הראשונים.