אזרח עם לולאה על צווארו

המדינה מניחה על כתפיו של האדם לולאת חנק. מיישרת אותה במסירות ומבקשת, בחיוך נבוך, שיענוד אותה לזמן־מה. אומרת שזה למען העם, למען הילדים, למענו שלו.
"זה לא לאורך זמן", מבטיחה לו המדינה. והאדם מסכים — אולי בלי חשק, אולי בחריקת שיניים. אבל הרי זה למען העם, למען ילדינו, למען עתידנו הוורוד המשותף. והרי זה לא לאורך זמן, זה העיקר!
"זה באמת לא לאורך זמן, נכון?"
"נכון", עונה המדינה הנבוכה ומשפילה מבט בביישנות.

האדם מתרגל לכול. לטורקיז הצלול של הים המלטף. לטיולים קלים בטיילת עם רדת הערב. לניחוח הקפוצ'ינו עם כיפת קצף צחורה וסמיכה. לריח העור של מכונית יוקרה שרק אתמול עלתה על הכביש.
האדם מתרגל לקטר בשקט כשצריך לקום מוקדם. מתרגל להתגלח בבקרים. מתרגל לטעמו של האוכל שהוא יכול להרשות לעצמו — הרי הוא כמעט אינו שונה מזה שאוכלים כולם.
מתרגל להנהן לכל מילה של הבוס, לחייך כי צריך — ולא למי שמתחשק לו. מתרגל לעמוד בתורים. מתרגל עד כדי כך, שכבר אינו מסוגל לדמיין איך זה בכלל, להיכנס ולגשת ישר לעניין. קודם יש פתיחה: דורכים במקום. יושבים. מתעצבנים על מי ש"רק שואל". אחר כך מחייכים ומתרפסים: "סליחה, גברתי... אם אפשר בבקשה... בטח, בטח, אין שום בעיה... תודה רבה, שיהיה לך יום טוב..."
מתרגל להדק את החגורה, ותוך שהוא מיישר על צווארו שרזה את הלולאה שדווקא הספיקה להשמין, הוא אומר לסובבים: מה פתאום, בכלל לא מפריע. אפילו להפך. וכולם סביב מהנהנים. ומי בכלל יתנגד בקול רם כשעל הצוואר מותקן גלאי? ובמועדים קבועים, יד קרה בכפפה שחורה ממששת כמובן מאליו, באצבעות גסות, את הצוואר הזה שהוגש לה בתמימות.

המדינה זוכרת. אמנם הזיכרון שלה בררני ומשונה למדי. היא זוכרת אותך — כי בכיסים שלך עוד לא נשאר רק אבק. היא אוהבת אותך כל עוד עיניך התמימות פקוחות לרווחה, כל עוד אתה מאמין לה, כל עוד אתה פנוי לאהבתה. כל עוד אינך צריך ממנה דבר. והמדינה גם אוהבת הרמוניה. ולדעתה, צווארים עטורי "עניבות" מחבל קנבוס נראים הרמוניים.

אבל די כבר לצייר הכול בשחור. מה הפנטזיות הקודרות האלה על לולאות ועל מכונות אמת, בחייכם. הרי אנחנו חיים במאה ה־21, מאה של נאורות וקדמה! כל החבלים האלה הם אביזר מימי הביניים החשוכים, לא?
חוץ מזה, היום לובשים דברים אחרים לגמרי. בואו נדבר על מה שבאמת חשוב. על אופנה.
העולם המודרני הוא עולם של אופנה, פתיחות וחופש. עולם של צבע ומחאה. רוצה — לבש ג'ינס קרוע, או רק את החגורה שלו. אפילו תחתונים מעל המכנסיים! הזוהר של פריז או הליטוש של מילאנו, ניו יורק המסחרית... הרומנטיקה התעשייתית של חיפה מול דיקטטורת ההכרח של דימונה.

כולנו לובשים משהו.

שמעתם? הכריזו בכל הארץ על תוכנית "רנובציה". במקום השרוכים השחוקים, המבריקים מרוב שימוש, מגיעות בנדנות אולטרה־מודרניות ועניבות שאין כמותן, ופפיונים היפואלרגניים כובשים את הנוער. לקשישים מציעים צעיפים עליזים וחמימים יותר, עם חימום ומכשיר עיסוי מובנה. פשוט בוא וקח. חדש תמורת ישן. לאביזר הגאווה הלאומית משתרכים תורי ענק. האנשים שמחים שהמדינה דואגת להם בכנות כזאת, להם, לאזרחים הפשוטים. והמדינה מביטה בחיוך לבבי באהוביה, בתקווה ובעתיד שלה. ולכל אחד היא מניחה בחיבה את הידיים על הכתפיים, מיישרת במסירות את קפלי האביזר ומהדקת קלות את הקשר, בעודה משפילה מבט בענייניות...